עו"ד דוד לוק
- החופשה השנתית המוענקת לעובד מעוגנת בחוק מיוחד הנקרא "חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951". בתי הדין לעבודה קבעו מהי המטרה של החופשה השנתית ואמרו: "מטרת החופשה השנתית כשמה כן היא, מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד בשכרו, ואין מטרת המחוקק להוסיף על שכרו של העובד מבלי שניצל חופשתו הלכה למעשה".
- להגדרה הזאת יש משמעות משפטית ומעשית. בית הדין הארצי לעבודה קבע מאחד מפסקי הדין שלו, כי הנוהג שעובד פודה בכסף את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת עבודתו הוא נוהג פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית ולתכליתו. מטרת החוק היא סוציאלית, שהעובד ייצא לחופשה ממש. אין מטרתו של חוק החופשה להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. "מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד, ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול". כלומר, מעסיק שנתן כסף לעובד תמורת החופשה, ייתכן ויידרש להוציאו לחופשה וגם לשלם לו עבור החופשה.
- מספר ימי החופשה המגיעים לעובד תלוי במספר שנות הוותק במקום העבודה. בעד כל אחת מארבע השנים הראשונות מגיעים לעובד 14 יום. בעד השנה החמישית – 16 יום. בעד השנה השישית – 18 יום. בעד השנה השביעית – 21 יום, ובעת השנה השמינית ואילך – יום נוסף על כל שנת עבודה, אבל עד התקרה של 28 ימים ולא יותר.
- צריך לשים לב כי ימי החופשה המגיעים לעובד כוללים מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה. כמו כן הימים שהעובד מקבל בפועל תלוי במספר הימים שהוא עובד בשבוע. נסביר ונדגים: נניח שלעובד מסוים מגיעים לו למשל 14 ימים חופשה. אם הוא עובד 6 ימים בשבוע , אז הוא יקבל בפועל 12 ימי חופשה, כי ב 14 ימים של החופשה יש 2 שבתות, ואז נשארו לו 12 ימים (+ 2 שבתות = 14 ימים) ואם הוא עובד 5 ימים בשבוע, אז בפועל הוא יקבל 10 ימי חופשה, כי הוא אינו עובד בשני ימי שישי ובשתי שבתות, אז בפועל הוא מקבל 10 ימים.
- דבר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא מספר ימי העבודה במשך שנה:
- במקרה שיחסי עובד מעביד קיימים בכל שנת העבודה. אם העובד עבד 200 ימים לפחות, אז יקבל הוא דמי החופשה כמספר הימים המגיעים לו על פי הוותק שלו, ואם עבד פחות מ 200 ימים, יש לחשב את מספר הימים המגיעים לו בהתאם לנוסחה הבאה: מספר הימים שעבד חלקי 200 כפול במספר הימים המגיעים לו לפי הוותק. לדוגמה: אם עובד עבד 170 ימים ( 170 : 200 = 0.85 * 14 = 11.9 ) אז הוא יקבל 11 ימי חופשה כי חלקיות של יום חופשה אינה נלקחת בחשבון.
- במקרה שיחסי עובד מעביד קיימים בחלק משנת העבודה. אם בחלק השנה ההיא העובד עבד 240 ימים לפחות , ישולמו לעובד דמי החופשה כמספר ימי החופשה על פי הוותק שלו. ואם בחלק השנה ההיא העובד עבד פחות מ 240 ימים יש לחשב את החופשה בהתאם לנוסחה הבאה: מספר הימים שעבד בפועל חלקי 240 כפול במספר ימי הזכות על פי הוותק שלו. לדוגמה: אם עובד עבד באותה שנה רק 9 חודשים ובהם הוא עבד רק 220 ימים בפועל למשל, ( 220 : 240 * 14 = 12.8) העובד יהיה זכאי ל 12 ימי חופשה, כי חלקיות של יום חופשה אינה נלקחת בחשבון.
- בימי החופשה, אם העובד נקרא למילואים בימים שהיה בחופשה שנתית, או חלה במחלה, או עבר תאונה, או ישב באבל, או העובדת ילדה, או חל איזה חג, לא ייחשבו הימים האלה כימי חופשה ולא יופחתו מסך ימי החופשה המגיעים לו. יש לראות את החופשה כאילו הופסקה לימים ההם, ויש להשלים את ימי החופשה המגיעים לפועל על פי הוותק שלו.
- יש בכוחו של חוזה אישי בין עובד למעסיק או הסכם קיבוצי וצו הרחבה לקבוע לעובד זכאות לימי חופשה מעבר לימי החופשה שנקבעו בחוק. אולם יש לזכור מה שנפסק על ידי בתי הדין: " עובד לא יעבוד בשכר בימי חופשתו, ואם עבד עבודה סדירה בשכר, איבד את זכותו לדמי חופשה.. ואם כבר שולמו, רשאי המעביד לנכותם משכר העבודה שישולם לעובד, או לגבותם בכל דרך בה גובים חוב אזרחי". עובדים, היזהרו מלעבוד בחופשה !
- מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו ולנהל "פנקס חופשה" ולרשום בו את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. את "פנקס החופשה" יש לערוך ולעדכן במהלך עבודתו של העובד ובמועד יציאת העובד לחופשה שנתית. אי אפשר לערוך את פנקס החופשה בדיעבד לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד.
- יש לזכור כי המעסיק הוא הקובע את מועד יציאתו של העובד לחופשה שנתית. אולם פסיקת בית הדין הארצי קובעת, כי על המעסיק מוטלת החובה להפעיל את סמכותו באופן סביר, מתוך שהוא מביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובד תוך התחשבות בצרכיו.
- יש דברים רבים נוספים בקשר לחופשה השנתית, ואלה יובאו בחלק ב'. לזכור: אין בדברים הנ"ל משום ייעוץ משפטי, אלא יש לפנות לעורך דין העוסק בענייני עבודה ולהתייעץ עמו על כל מקרה ומקרה.
*****