מאת: עו"ד דוד לוק

אחת המחלוקות הקשות ביותר בין בני זוג החפצים להתגרש היא חלוקת הרכוש המשותף ביניהם. עד שנת 1973 בה נחקק "חוק יחסי ממון", התפתחה בפסיקה הישראלית "הלכת השיתוף", שעם השנים קבלה את צביונה הישראלי המיוחד. כלומר זוג שהתחתן לפני השנה הזו, הרכוש המשותף מחולק על פי "הלכת השיתוף", וזוג שהתחתן אחרי שנה זו,  מחולק הרכוש המשותף על פי "חוק יחסי ממון". יש הבדל מהותי ביניהם. במאמר זה אשתדל להסביר בקווים כללים ביותר את היסודות של הראשון, ובמאמר הבא אסביר את היסודות של השני.

בתחילת התפתחותה הייתה "הלכת השיתוף" מבוססת על כוונת הצדדים לשיתוף או להפרדה. בהעדר הסכם, הוכרע לפי כוונתם המשוערת של הצדדים. באין כוונת אחרת משתמעת מאורח חיי בני הזוג, נקבע שחזקה על בני הזוג הגרים יחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם, שווה בשווה. בתחילת דרכה של הפסיקה נקבע שהתנאים המקדימים להוכחת קיומה של חזקת שיתוף הם, קיומו של "שלום בית" בין בני הזוג. תחולתו של השיתוף היא, עד למועד סתירתו של שלום הבית. לכן, ניתן לומר שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין עד למועד הקרע הוא משותף.

הפסיקה הכניסה רכיב נוסף, הוא רכיב "המאמץ המשותף", על חשבון רכיב ההרמוניה. בפרשיות שונות נקבע, שהעובדה שבן זוג אחד נושא בעיקר בעול ניהול הבית ומשחרר את בן הזוג השני מן הצורך לדאוג לענייני הבית, ע"מ שיוכל להרוויח, מספיקה לשם קביעת קיומו של מאמץ משותף. אין צורך גם לבחון את מידת המאמץ. "הלכת השיתוף" שבעבר הייתה מבוססת על כוונת הצדדים – כבר לא קיימת היום במתכונת זו. כיום קיימת "חזקת השיתוף" – שהיא דין נורמטיבי מדיני המשפחה, היא כלל אובייקטיבי שלא קשור לכוונת הצדדים, היא נשענת על "המאמץ המשותף". חזקת השיתוף איננה תלויה עוד בשאלה העובדתית מה הייתה כוונת הצדדים, אלא היא כבר דין מדיני המשפחה, זוהי נורמה חברתית המבוססת על צדק ושוויון. אין צורך להוכיח רכיבים מיוחדים כדי להוכיח את קיום חזקת השיתוף, אלא די בנישואין, ובמאמץ המשותף. והטוען לאי חלותה של חזקת השיתוף – עליו נטל ההוכחה.

בפסקי דין שונים נקבע, שהפרדת חשבונות בנק אינה מעידה על כוונה להפריד נכסים, אם הכספים מנוצלים לצרכים משותפים. וכן שאין בעובדה שהבעל הקציב סכום קבוע לאישה כדי ללמד על כוונה להפריד נכסים. כמו כן אם בני הזוג שייכים לעדות שבהם לא נהוג לשתף נכסים, אין  הדבר מוכיח שלא הייתה כוונה לשתף. או אם נניח שאישה שבאופן אובייקטיבי לא יכולה הייתה לתרום את חלקה, בהיותה חולת נפש, מסקנת הפסיקה היא, שדי בתרומה לפי יכולתו של בן הזוג. או בעל שסירב לרשום את הדירה ע"ש אשתו אינו שולל את חזקת השיתוף, גם אם נכסים אחרים רשומים על שם שניהם. בעל שלא הסכים לשתף את אשתו בנכסיו ובעסקיו, גם אם יוכח שהאישה לא ידעה הכול על נכסיו, אין זה מוכיח הפרדה, ולא סותר את חזקת השיתוף. כאשר נוצר הקרע – חזקת השיתוף נפסקת לגבי חובות שנוצרו לאחר הקרע.

נכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים – ייחשבו כמשותפים, גם אם נרשמו ע"ש בן זוג אחד, או נמצאים בשליטתו. זכויות סוציאליות (פנסיות ונכסי פרישה שמהווים חלק מנכסי העתודה הכלכלית), הם רכוש משותף.  תשלום מחצית מהפנסיה יעבור לבן הזוג השני רק עם קבלת הכספים, ולא מראש, גם אם בני הזוג נפרדים. החזקה חלה לגבי נכסים משפחתיים (דירת מגורים) וגם לגבי נכסים עסקיים – ואין צורך להוכיח לגביהם דבר מה נוסף (נכסים שנצברו במהלך הנישואין).

נכסים שהובאו טרם נישואין או הובאו לאחר נישואין – ייבחנו ע"פ הנסיבות של כל מקרה ומקרה ככל שחולפות יותר שנים בנישואי בני הזוג, יש להניח כי הצדדים כבר לא 'מתחשבנים' האחד עם השני, מה כל אחד הביא לנישואין, אלא כוונתם היא שכל רכושם נטמע בסל אחד, הכול של שניהם. אך יש כאן חזרה להלכת השיתוף הישנה – יש לחזור ולבדוק מה הייתה כוונת הצדדים בעבר, האם באמת התכוונו להטמיע נכסים טרם נישואין כנכסים שיהיו של שניהם. אין להסיק כוונה כזו מ"המאמץ המשותף", משום שלגבי נכסים אלה אין מאמץ משותף.

"הלכות השיתוף" בנכסים חלה גם על "ידועים בציבור". זאת משום שהלכת השיתוף לא נוצרה מכוח הנישואין, אלא נוצרה מכוח רציונל הסכמי. אם בני זוג חיים יחד ללא נישואין, וכוונתם לשתף נכסים, נחיל את "הלכת השיתוף" גם עליהם. אמנם את "חזקת השיתוף" יהיה קשה יותר להוכיח לגבי ידועים בציבור, מאשר לגבי הנשואים. אולם אם לגבי ידועים בציבור מתקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף – נחיל עליהם את הלכת השיתוף.

אין מאמר זה ממצה את מלוא היריעה בנושא זה, ובוודאי שאינו בא במקום ייעוץ משפטי. חלוקת רכוש בין בני זוג מורכב יותר, ומי שנזקק לעניין זה, מן הראוי שיפנה לעורך דין המתמחה בתחום זה לקבל ייעוץ מקצועי.

*****